מידע על עבירת הריגה
ע"פ חוק העונשין ישנם שלוש עבירות המתה: רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות. כאשר המחוקק מבדיל בין עבירת הריגה לבין עבירת רצח בהקשר ל"כוונה תחילה". לצד תוצאות המעשה ולגרימת מותו של אדם, יש להתייחס ליסוד הנפשי, כלומר למצבים בהם אדם גרם למותו של אדם אחר מתוך פזיזות, קלות דעת או ללא מאפייני "כוונה תחילה" (שלא מתוך החלטה להמיתו וללא תכנון מקדים למעשה).
אדם שהואשם בהריגה דינו מאסר לתקופה של עד 20 שנים (ע"פ סעיף 298 לחוק העונשין), ענישה שהיא פחותה באופן יחסי מעבירת רצח. המחוקק מצא לנכון להחמיר בעבירות המתה מסוג אלו מתוך עקרון על – קדושת החיים ושמירה על חיי אדם, כחלק מרכזי מעקרונות הדמוקרטיה ומחיי העם היהודי.
בית המשפט העליון הגדיר לא פעם את קדושת החיים כערך עליון ורואה בחייו של אדם, ערך יסוד בחברתנו ורואה בכך "ראש תכליות הענישה" ומתייחס לגזירת דינו של אדם הנאשם שנטילת חיי אדם.
האם ניתן להרשיע אדם בהריגה לאחר שתקף אדם וזה נפטר מהתקף לב?
בפסק דין אלכסיי שולמן, שניתן לפני כ-6 שנים. מתוארת קטטה שהתקיימה בין שולמן לפיוטר גויכמן. גויכמן, אשר היה בן 66 סבל ממחלת לב ובמהלך הקטטה לקה בליבו ונפטר. שולמן טען כי אין להרשיעו בהריגה מכיוון שלא ידע כי המנוח סבל ממחלה קשה.
בפסק דין השופט דחה את טענותיו ואישר את הרשעתו בהריגה ובעצם קבע תקדים:
על מנת להרשיע אדם בהריגה אין צורך להוכיח כי הנאשם צפה את דרך גרימת המוות במדויק. די להוכיח כי הנאשם צפה את האפשרות שמעשיו האלימים עלולים להיות קטלניים.
קרי – מנגנון המוות היה התקף לב, בעוד סיבת המוות הייתה אירוע התקיפה, לו שולמן לא היה תוקף את גויכמן, האחרון לא היה נפטר ממחלת לב שהוחמרה בעת האירוע.
גזר הדין שהוטל על שולמן הוא תשע שנות מאסר מאחורי סורג ובריח.
